"כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה, מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון וקארינה מכירה תודה לעצמה על כך שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה, ואף ממסגר הכל במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. זה מרגיע תמיד את קארינה, כי הפחד של פעם כבר לא פועם בתוכה כמו רכבת דוהרת אלא מורגע בעטיפת החלום, אפילו סיוט, אבל משהו שקמים והוא נגמר."
קארינה, דור שני לעלייה הגדולה מברית המועצות, מתמודדת עם זכרונות ילדות הצפים בגל עצום מן המצולות ועם שבר העלייה ארצה של הוריה. יואב, הנפרד לאיטו מאמו בסיפור אחד, מגיע להציל את רומי אחותו, הלפותה בסחרחרה מאנית בעיר זרה בסיפור אחר. אילה, החוזרת מעבודתה, מתחילה למהר בכביש "כי כשמתקרבים הביתה פתאום הבית מתעורר בך", היא נקלעת לאירוע העוכר באחת את חייה השלווים, ופתאום לא ברור מה היה כאן קודם. אור, הסובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי מגיע למוזיאון ישראל לשיעור אמנות, ומבדידות השבר של עצמו הוא מתחיל להחלים כאשר מגלה בו אהבה פתאומית לשבר של אחרת.
זוכה פרס שר התרבות לספר ביכורים
"שבר ענף ירוק" הוא מושג רפואי המגדיר שברים בעצמות רכות של ילדים. לעומת האיחוי הקל של הגוף עוסק הספר בשאלות האיחוי של הנפש, בסדקים העמוקים ובאופן בו הם מתקיימים בנו. סיפוריו נפרדים ויחד עם זאת מחוברים זה לזה בחוטים עדינים וסמויים, גיבוריו נעים בזמני הווה שונים, נשברים ומתפרקים, אך גם נפגשים ונאחזים בחסד אנושי המתכנס לכדי שלם סדוק, מאוחה בזהב, יפה על כל שבריו.
בלה שגיא, ביבליותרפיסטית וד"ר ללימודי מגדר, מטפלת בקליניקה פרטית ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין ובתוכנית לפסיכותרפיה בשרות הפסיכולוגי של האוניברסיטה העברית. עוסקת במפגש בין טראומה ובין כתיבה ויצירה הן ככותבת, הן כחוקרת והן כמטפלת. גרה בירושלים, נשואה ואמא לשלושה בנים.
תודה לנטע הררי נבון על זכות השימוש לכריכה בציור 'אגנישקה', 2007, שמן על עץ, 66/91 ס"מ
מבצע מיוחד לכבוד החגים ברכישה ישירה (מומלץ): 50 שח' (92 שח') :
לפרטים נוספים ורכישה – belasg3@gmail.com או באתר ההוצאה https://2sfarim.com/
עורכת הספר: מירי רוזובסקי
מתוך ההשקה ל"שבר ענף ירוק" במכון כרם, ירושלים, 12.9.21
No Charge
הטלפון מגיע בשלוש בלילה. "יואבי? הערתי אותך חמוד?"
"לא אבא, עוד לא הלכתי לישון"
"למה בשעה כזו אתה עוד ער?"
"התקשרת אליי בשלוש בלילה כדי לשאול למה אני ער בשלוש בלילה?"
"לא" הוא נאנח "זה שוב התפרצות כזו, היא נשמעת…" קולו נשנק "נורא, משוגעת, לא יודע, מאנית עוד פעם, צועקת שאתן לה לדבר עם אמא…"
"אוקיי…" יואב נושם עמוק, מתיישב, האשמה המוכרת מתחילה לחלחל בתוך בטנו "מה אתה רוצה לעשות?"
"אני רוצה, לא יודע, אולי… לא יודע מה לעשות"
יואב מחכה, יודע שהוא כן יודע, שלוש בלילה זה לא סתם לא יודע מה לעשות, הוא ממשיך "אני רוצה שתיסע אליה יואבי, היא חייבת מישהו, הייתי נוסע אבל הניתוח…"
יואב שותק, לרגע אגואיסטי אחד ברור לו שהלכו התוכניות לחגוג את הגשת התזה עם אלון, עד שהחליטו על טאיזו, אבל הוא מתנער מזה כמו מבגד שכבר לא מתאים, ברור לו שהוא צריך לעבור לגלימת גיבור העל שלו, שכבר שנים זרוקה בארון צדדי של חייו, ויואב לא יודע אם בכלל תעלה עליו עדיין.
"אני על זה"
"תודה חמודי, אתה לא יודע כמה זה עוזר, רק תביא אותה הביתה" קולו נשבר "ותארוז חם, היא בוינה הפעם… ממש קר שם עכשיו"
גלימת גיבור העל מהילדות חוזרת מיד למקום ונדמה ליואב שתמיד היתה שם, חיכתה לפעם הבאה שתידרש, להציל את רומי.
שתים-עשרה שעות אחר כך הוא כבר מול דלת חדרה במלון. שם הוא עוצר רגע. אמנם הגיע מהארץ עם מתח עצום בתוכו אבל עכשיו החרדה פועמת והוא לא יודע אם פוחד יותר לפגוש אותה או למצוא אותה. לבסוף הוא דופק, ושוב, ושוב.
הדלת נפתחת בהיסוס, מבטה של רומי טרוד אך מתבהר כשעיניה פוגשות בעיניו של אחיה הגדול, היא מחייכת ולרגע הוא חושב שהכל בסדר "יואבי? גם אתה בוינה?"
הוא מהסס אבל מחליט ללכת עם זה "כן, בדיוק אבא אמר שגם את כאן, איזה קטעים, מה מביא אותך לכאן?" הוא מודע לכך שהיא לא פותחת את הדלת, ששיערה האדמוני מזדקר בפראות מחושמלת מעל לראשה, אבל מעדיף לא להלחיץ אז הוא מתעלם. הוא מתעלם גם מהריח החמוץ שעולה מגופה אשר נדמה שדוף יותר מהרגיל. היא לא עונה לשאלה שלו, מבטה נהיה חשדני לרגע, ואז יואב תופס שכנראה לא באמת הכל בסדר. אולי אסור היה לשאול שאלות, רק לדבוק ברגע, עם כל הטירוף שבו.
"אז אם כבר שנינו כאן… בא לך לצאת לאכול משהו? נלך לאיזה מקום סגור?"
"מה זתומרת מקום סגור?"
הוא מקלל את עצמו על הבחירה הלא מודעת במילים ומנסה לתקן "מקום חם, איזה מסעדה נחמדה"
היא עדיין מתבוננת בו, הוא רואה את המאבק בתוך עיניה, נסערת בתוכה, יודע שהיא בטח רוצה לסמוך עליו, אבל כל המחשבות בתוך הראש שלה מדברות אליה, כועסות עליה. "אני צריכה להתארגן"
"בטח" הוא מרגיש הקלה, אולי אם הוא יצא איתה והם יתאווררו הכל יהיה בסדר "אז לחכות לך בחדר?"
"לא בחדר" היא עונה בחדות, "תחכה לי בלובי. הם יחייכו אלייך, אף אחד לא ישאל שאלות" והיא טורקת בפניו את הדלת. הוא נשאר קצת המום, מחכה עוד רגע, אולי תפתח את הדלת ותצחק ותגיד לו שהכל בכאילו, משוגעת בכאילו, עבדה עליו… אבל אחרי שמבין שזה לא קורה הוא יורד למטה.
אחרי חצי שעה בלובי הוא כבר מתחיל להתעצבן. לא ישן כל הלילה, ויתר על חגיגות התזה, לקח מטוס, הגיע בלחץ שאולי התאבדה וכל הדרך תמונות בראש איך מוצא אותה, איך מבשר לאבא, האשמה על ההקלה המוכחשת מכך שכל "דרמות רומי" ייגמרו ברגע, והנה עכשיו כרגיל היא מייבשת אותו. אחרי העצבים היא מגיעה. נראה שהתקלחה והתלבשה כמו בן אדם, אפילו שמה מעיל.
"shall we?" היא שואלת בקלילות כמו מפעם, ויואב נעמד באיטיות. הם יוצאים אל הקור הווינאי. "אמא! איזה קור!" היא צווחת ושניהם מתחילים ללכת לכיוון קרנטר שטארסה, נראה שרומי מכירה את הדרך והיא מובילה. אחרי שתיקה קצרה היא אומרת "אתה גם עדיין אומר אמא?"
"מה זתומרת?"
"אמא, איזה קור וכאלה… אמא זה ג'וק! אמא… אמא, אני גומר!!" היא צווחת וצוחקת
"די, יא מגעילה" הוא חובט בה בכתף, מגע אינסטינקטיבי כמו של פעם, כמו סתם אחים, היא כמעט עפה מהחבטה שלו והוא תופס אותה בזרועה "אופס, יא רבע עוף את! אולי ניכנס לפה?" הוא נעמד מול בית קפה מקורה, מחומם, עוגות בחלון ראווה.
"לא, זה מעפן, בוא, אני יודעת לאן" היא ממשיכה ללכת.
"אז את מכירה טוב את וינה? כמה זמן את כאן?"
רומי לא עונה לו, מזמזת לעצמה שיר והוא שוב נזכר שאסור לשאול – כוונות, תוכניות, פרטים, כל מה שיחשיד אותו כסוכן מוסד או חותר לאשפוז. הזמזום הקל מתגבר לשיר,
"Mother, just kill a man… put a gun against his head, pull the trigger…
זה לא מוזר שהיא בכל מקום?"
"מי?" יואב מבולבל, מרגיש שמנסה לעקוב אחרי הזרם, עכשיו השיר של קווין, היא מתכוונת לזה שהיא הרגה מישהו?… מה היא אומרת?
"נו, מאמא. אמא."
הוא לא עונה, חושב שכנראה בראש שלה הכל מסתובב, והוא מבין שיש שם קשרים שלא יצליח להתיר, אולי התרופות יעזרו. צריך לשאול אותה על התרופות. היא נעצרת באחת ומסתכלת עליו בחדות "מה אתה עושה פה יואב? היא שלחה אותך?"
"מי? אמא? נו ברצינות רומי"
"אני לא חושבת שהיא מתה" היא ממשיכה ללכת, הוא נאנח לעצמו ומבין שהיא באמת התפלפה, יצטרך להחזיר אותה לארץ, היא כנראה חייבת אשפוז… הרגליים שלו כואבות מניסיון לעמוד בקצב של ההליכה המהירה שלה. הרחובות כמעט ריקים, המעטים ממהרים להימלט מהקור, שפויים, מחפשים חימום ואולי מרק לארוחת ערב. מה היה אוכל עכשיו בטאיזו עם אלון? חפרו על התפריט כשהזמינו מקום… הוא מרגיש איך הוא גווע מרעב. גם קופאות לו האוזניים והוא מתחרט שהתעלם מאבא עם השטויות של להתלבש חם, הוא מרגיש איך מתעצבן על רומי. כמו תמיד, גם כשהיו ילדים, תמיד כשמשהו הפריע לו, כאב לו, ישר האשים אותה, כנראה מאז שנולדה, נתקעה בחיים שלו כשבקושי למד מי הוא ומה יש לעולם הזה להציע לו כדי לשרוד את הקטסטרופה של גן חובה (אותו נאלץ לעשות פעמיים כי הילד רגיש מדי בשביל כתה א'). היא הגיעה מוקדם מדי ולכדה באופן טוטאלי ועצום את כל תשומת הלב של אמא, שאבה אותה בעיניה הירוקות, ויואב ממש יכול לזכור באיזה איזור ראשוני של מוחו את ההבנה, כבר מאז, כי בקרב הזה לא ינצח.
"רומצ'וק? אולי כאן?" הוא מצביע למסעדה חמימה מעבר לכביש, יש שם אורות ואנשים שמקישים כוסות יין, אולי חוגגים משהו, זה מזכיר לו "גם לנו יש חגיגה, הגשתי את התזה!" היא ממשיכה ללכת, מתעלמת מהצעתו "congrats אחי, מה עשית בסוף? קולנוע והומואים?" הוא בתורו מתעלם מהסרקזם בקולה ועונה בכותרת ששינן פעמים כה רבות, בדיוק לרגעים האלה, שיוכל לשלוף אותה בביטחון ולא לגמגם "לא בדיוק, זה על גבולות הייצוג של רומנטיקה קווירית בקולנוע האמריקאי…"
"נו, בדיוק, קולנוע והומואים, לא?"
"קוויריות זה לא רק הומואים" הוא מהסס "כמו שמאנית זה לא רק משוגעת"
רומי מסתכלת עליו בהערכה "וואו, אח שלי, הכנסת לי!" והיא שוב בהליכה המהירה שלה, והוא משתרך אחריה, מקלל את הרגע שהתחיל את כל הדבר הזה, היה צריך להשאיר למחר את כל עניין רומי הזה, שכמו תמיד, מכלה את כוחותיו. היא שועטת קדימה, חוצה כביש בלי להסתכל ונכנסת למדרחוב שבאופן מפתיע קצת יותר מלא באנשים ומואר בשלל אורות של לפני כריסמס. בצד ימין ישנה חנות מזכרות פתוחה, הוא מתלבט אבל נראה שכל החנויות הגדולות סגורות, וכבר נושרות לו האוזניים.
"אני צריך להיכנס לפה רגע"
"בשביל מה? לקנות לחבר שלך שוקולד?"
"מאיפה את יודעת שיש לי חבר…? ולא, אני קופא, צריך משהו לחמם את הראש"
הוא נכנס לחנות ומרגיש הקלה בחומה הפנימי, רומי מדלגת אחריו, פונה בצווחות לבובות-פרווה אשר מגובבות זו על זו בצורה מצמררת, מזכירות את גור החתולים המת שמצא בחניה בגיל עשר "וואי, אמא! תראה איזה מתוקים". הוא מתנער מהזיכרון הזה, ומתבונן סביב, מחפש כובע או צעיף. הוא מוצא את מבוקשו אבל מבין שייאלץ להמשיך לקפוא או להיראות כמו אידיוט, כי אין שם שום דבר בלי תמונה של מוצרט, תווים או קלימט.
היא עם גבה אליו נוברת בין בובות-פרווה, בסוף מרימה אחת, איזה ארנבת מעוכה, ודוחפת לו לפנים "תקנה לי את זה יואבי" והקול שלה מתיילד, משחק את המשחק מפעם, היתה מנג'סת והוא היה נכנע וקונה ממתקים במכולת ליד בית-הספר, על חשבון כסף הסנדוויץ', וחוזר הביתה רעב. תמיד על חשבונו. כוסאמק, הוא נהיה עצבני, וגם עכשיו הוא רעב ודי כבר עם כל החרא הזה. הוא מושיט למוכר ההודי את הארנבת וצעיף צהוב רקום בחוטי זהב, רותח בתוכו שיצטרך להיראות כמו בחורה כדי להתחמם, וברור שהצעיף הזה יעלה הון והוא לעולם לא ילבש אותו שוב. ברגע האחרון מוסיף גם כובע צמר מגוחך, עם ציורי תווים. המוכר נראה משועשע מהקנייה אך לא מתבייש לנקוב בסכום אסטרונומי בכדי שיואב יצא לרחוב וייראה אידיוט.
הם יוצאים לרחוב, הוא מתארגן עם הקנייה החדשה שלו ומיד מרגיש טוב יותר. הוא מוציא את הארנבת מהשקית ודוחף לידיים של רומי "קחי, שתחמם אותך המפלצת"
"אתה מפלצת!" היא מחבקת את הארנבת, ולרגע נראית בדיוק אותה ילדה רזה ומנומשת, הולכת אחריו לכל מקום כמו צל עד שטורק בפניה את דלת החדר שלו. פעם אחת כעסה כל כך עד שתלשה לו את כל הפוסטרים של סרטי ספילברג מהקיר, גם את המקוריים שאסף שנים. למחרת הוא פירק את בית הבובות שלה, והוא זוכר את האשמה שניקבה לו חור בלב כשהגיעה הביתה מבית-הספר, היתה אולי בכתה ב', קיפצצה ופטפטה עד הרגע שנכנסה לחדר וראתה מה עשה, והדמעות התפרצו מתוכה בסופה מטורפת. היא לא הצליחה לדבר כל אותו יום, והוא התייסר והצטער ואפילו חשב למות כדי לפצות אותה.
היא ממשיכה ללכת, שוב תופסת תאוצה, הוא אחריה, והיא מעיפה גבוה את בובת הארנבת ותופסת בצווחה "וגם לי יש חבר! אנחנו מתחתנים!"
"מה מתחתנים? מי זה? רומי?" הוא ממהר אחריה
"אתה לא מכיר" היא מחייכת חיוך קטן מסתורי ואז נובחת מעבר לכתף "ושלא תעז להגיד לאמא, אני רוצה לספר לה בעצמי"
"רומי מה יש לך? אמא מתה, את יודעת שהיא מתה" הוא מותש מלעקוב, נמאס לו מלהיזהר, כל שנייה עליות וירידות, "רומי! תעצרי! די אני לא ממשיך, אני רעב ועייף, קמתי באמצע הלילה כדי לבוא, קפוא ואני לא רץ בכל וינה לחפש איזה מסעדה מחורבנת. עוצרים פה ונכנסים!"
"באת לפה במיוחד?" היא נעצרת, מבטה שוב מזוגג ומוזר "בגללי?"
"אוף זה לא מה שאמרתי… באתי, כי, נו כן, אבא דואג"
רומי אומדת אותו במבטה, הוא מרגיש שוב את הסערה הפנימית הזו ואז נראה כאילו לפתע יוצא ממנה כל האוויר, והיא מתמוטטת על הרצפה לישיבה. הוא ממשיך לעמוד, מרגיש אידיוט מוחלט בכל תחפושת התייר המגוחכת שלו, והיא שרועה לרגליו, שם על הרצפה של המדרחוב.
"נו מה את עושה… רומי די עם הדרמות, את תקפאי"
"אתה אמרת שאמא מתה…" היא לוחשת, מרימה מבט אליו ועיניה דומעות בכאב, כאילו נודע לה עכשיו, כאילו הרגע זה קרה ולא לפני חמש שנים כבר, חמש שנים ארוכות. הוא מושיט לה יד וגורר אותה לעמידה, היא נמרחת עליו בלי כוחות והוא מחבק אותה בסרבול, הוא לא אדם של מגע, אבל הגוף החם שלה מוכר כאילו הרגע הפסיקו לשחק בקרב כריות, והדמעות שלה מתחילות להדביק אותו. הוא חושב כמה אמא היתה שמחה על התזה, ואולי גם על אלון, ודואגת לרומי בצורה שהוא ואבא פשוט לא מצליחים.
"כן רומצ'וק, היא מתה, את זוכרת?" הוא עדין איתה, פניה קרובות לפניו, שמוטה כמו חיה פצועה, והוא מלטף את שיערה בזהירות. עכשיו לא קר לו והם עומדים בשקט, גופו מכיל את גופה הרוטט בבכי, כמו אז, כשהיו ילדים וכמעט כל מריבה נגמרה בבכי שלה והתנצלויות שלו "אני מצטער ממי, אבל את יודעת את זה…"
"אני יודעת" היא לוחשת " הייתי שם… באתי, אבל מאוחר מדי"
"מתי באת?"
"בסוף… הייתי שם בסוף" קולה קטן "הוציאו אותי, ואז ברחתי מזה, מאז אני רצה" ופתאום גם המאניה הזו מובנת יותר ליואב "את רוצה לחזור הביתה, להיפרד ממנה? שנלך ביחד לקבר שלה?" היא עונה בהנהון חלש. הוא מרגיש איך הוא אוסף את החתיכות השבורות ומניח אותן זו בצד זו, נזהר מלהיחתך אבל הדמעות שלו לא מפסיקות לזרום והוא מבין שלא אמר הכל, ואם כבר אז כבר "ואנחנו צריכים אותך רומי, אני צריך אותך. אני לא יכול לחיות באמת, איבדנו הכל אז, גם אותך איבדנו. את תחזרי איתי?"
היא שוב מהנהנת חלושות, והוא מתעודד קצת "בואי, בואי ניכנס כבר לאנשהו לאכול? זה קרוב המקום שלך?"
"איזה מקום שלי?" היא מביטה בו בעיניה הערפיליות "אין לי מקום"
הוא נושם עמוק, נותן לה יד כדי לייצב אותה ומסתכל סביב, בצד ימין יש רחוב מואר, הנשפך בנדיבות מהמדרחוב, והוא שומע קולות צחוק מהדהדים משם. הוא מוביל אותה ימינה והם פונים לרחוב.
*
בבוקר הוא מתעורר מאוחר, לקח חדר יחיד ללילה. בחזרה למלון היתה שקטה ואיטית, וקצת יותר הרומי שהוא מכיר, בין הסערות. הוא חושב שצריך לעדכן שמביא אותה. אחרי שהוא מסיים להתארגן, הוא מחליט ללכת לחדרה, בטח עדיין ישנה, אבל כמעט אחת עשרה, צריך להחליט אם נשארים לילה נוסף או חוזרים.
אין מענה כשהוא שוב מול דלת חדרה, דופק בייאוש, אבל במקום כלשהו בראשו מבין שזה כבר לא משנה. כשהוא מגיע למטה הוא מזנק לעבר דלפק הקבלה, הבחורה מחייכת אליו בנימוס אבל מדברת בטלפון. הוא עומד מעל ראשה, רוצה לצרוח כבר עד שהיא מנתקת.
"אחותי, בחדר 305, היא לא עונה, אני צריך שתפתחו את החדר"
"חדר 305?" היא מתבוננת במחשב באדישות "היא עשתה צ'ק אאוט"
הוא נהדף אחורה מהדלפק, מסרב להאמין, ברחה לו, המשיכה לרוץ… אחרי הכל, אחרי אתמול. הלכה.
"היא אמרה לאן היא הולכת?" קולו נואש "השאירה לי משהו?"
"לא, אני מצטערת" ולא נראה שהיא מצטערת "אדוני יישאר איתנו לילה נוסף? כי כבר עברה שעת הצ'ק אאוט…"
יואב מרגיש עכור, מובס, רוצה הביתה, לוותר עליה כמו שוויתרה עליו, אפילו בלי להיפרד, כמו שהיה עם אמא. גם הוא יש לו חיים לחזור אליהם. גם הוא יש לו חיים לחזור אליהם. גם הוא יש לו חיים. יש לו חיים. כשהוא פונה למעלית מתעורר בו משהו, הוא מסתובב לפקידת הקבלה ואומר בנחישות "אני אעשה צ'ק אאוט עוד עשר דקות, הדברים שלי בחדר. אם צריך תגבי אקסטרה בכרטיס"
"זה בסדר אדוני, אין בעיה" היא ממלמלת, "no charge", ובעודו עולה שוב במעלית הוא מתחיל לחייך לעצמו בהקלה, עיניו מלאות בדמעות, הוא מרגיש את גלימת גיבור העל נושרת מכתפיו. אשכרה הגיש את התזה, לא האמין שיסיים את זה אי פעם, הריח של אלון עולה בראשו וגופו מתעורר בהתרגשות גדולה. יש לו חיים.
שבר ענף ירוק 