געגוע
קריאה וכתיבה היוו עבורי תמיד מנגנוני חיות.
כמו שאיפה ונשיפה, המילה הכתובה והדמיון היו חמצן, בתקופות בהן חנק איים על נפשי.
כילדה הייתי חוזרת במסלול הארוך מבית הספר, לפעמים עם חברה ולרוב לבד. לוקחת את כל הזמן שאפשר כדי להגיע הביתה ברחובות של שכונת גילה. ההליכה הזו, שלא הרגישה בטוחה מעולם, לוותה בעולם דמיוני שבדיתי והגיתי, דמויות ועלילות, מקומות רחוקים ומרחבי נפש ורגש שמלווים ילדת לבד. בהמשך העולם הזה התחיל להתכנס לתוך מחברות, מחברת אחרי מחברת, וכשגדלתי – קובץ אחרי קובץ.
כשסגרתי את "שבר ענף ירוק" הרגשתי שהגעתי הביתה.
הדרך היתה ארוכה, מסע של ארבעים שנה מיום שלמדתי לכתוב, אך במדבר הזה כבר לא הייתי לבד. הכרתי את אהוב הנפש שלי אורן, שצועד איתי (עם עדיפות קלה לצעידה בנופים אירופאים) כבר כמעט עשרים וחמש שנה. גם הילדים המדהימים שלנו צועדים איתנו בדרך – עידו, נבו ועומרי וגם משפחתי תמיד שם ותמיד תומכת – אמי, אחי רוני וקארן זוגתו, עם ילדיהם המתוקים.
בשנים האחרונות גם זכיתי למלוות נפלאות נוספות, חברות נפש, אחיות ממש, והליווי הספרותי מלא האמון שעליו אני מכירה תודה יותר מכל הוא הליווי של מירי רוזובסקי, העורכת המדהימה של הספר ולימים גם של הוצאת "שתיים" של מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו.
כשסגרתי את "שבר ענף ירוק" התחלתי להתגעגע.
בזמן הכתיבה, כמו שמכירות כותבות רבות, וגם כותבים, העולם האמיתי מיטשטש, גורלך נכרך ביצירי הבדיון, אותם אתה מתחיל להכיר על כל נימי נפשם, לאהוב ובסופו של דבר גם צריך להיפרד מהם כשהם נכרכים בתורם והופכים לתוצר תלת-מימדי – ספר.
אני שולחת אותם לדרכם, ברעדה, מקווה שהם, על שבריהם, ימצאו אצלכם לב פתוח ונפש שמחפשת את קרבתם.
השקת "שבר ענף ירוק", 12.9.21, מכון כרם בירושלים
מירי רוזובסקי, עורכת הספר, באירוע ההשקה (12.9.21):
הספר של בלה הוא קצת כמו מבוך. בקטע טוב. את נכנסת בסיפור הראשון. את חושבת שאת מבינה על מה הוא, על חייל שנפצע ונשאר נכה, ואז את מבינה שלא הבנת. כלומר הוא חיים והוא נכה. אבל לא כמו שחשבת.
וככה הספר מוליך אותך בדרכים צדדיות ובסימטאות ובשבילים לא סלולים רחוקים ממה שאת חושבת שאת יודעת, שאת מכירה, שאת מבינה ובעצם הכי קרוב ללב. כלומר לכאב. כלומר להוויה הזו, הבלתי נסבלת, של האהבה. של לאהוב אדם אחר. או להיות אהובה על ידי אדם אחר. של להיות לשמורה, ולו לרגע, מול מישהו קרוב, הכי קרוב ושדווקא בגלל זה המבט שלו, או אי המבט שלו הוא זה שמכאיב מכל.
אבל מצד שני, ואני חושבת שזה סוד קסמו העמוק של הספר- ככל שהוא מכאיב ככה הוא מנחם. וזו לא נחמה פשוטה, זה לא "יהיה בסדר" זה לא נרטיב שמתקן את השבור או מעלים אותו. לא. הנחמה שסיפורי הקובץ מציעים היא מתוחכמת יותר, אפילו אולי הייתי אומרת שקופה כמעט. אבל כמו שזהב נוזל לסדקים, ככה הנחמה הזו ממלאת את השריטות החורצות בבשר האהבה, ממלאת אותם בסוג של וודאות שכל אחד ואחד מהסיפורים אומר אותה בדרכו: שבסוף נבנית תנועה. בבסוף יש חזרה. וחיבוק. ואפשרות. וחיוך.ו אבטיח. ומגע.
כל סיפור מספר את הנחמה הזו בדרכו. אבל השלם של הספר הזה גדול מסך החלקים שלו. ובלי שנשים לב יש בו משהו שמהדהד, וחוזר, כמו מקצב של תופים, כמו פעימות לב, כמו לחזור ולפגוש חברת ילדות, אהוב ישן, את ילדינו הגדלים. ואני הייתי רוצה להציע כאן פרשנות של הספר שמתייחסת לשזירה של הדמויות השונות, בזמנים שונים, בסיפורים השונים- כמעין מסר סמוי של היצירה כולה, מסר שמספר את התופעה הפסיכולוגית של העברה בין דורית, כלומר את האופן שבו אדם חוזר, עם ובלי משים על הדפוסים, הכאבים, החוויות, התסכולים והמבנים של הוריו, אבל אם ההבנה הקלאסית של התופה הפסיכולוגית הזאת מתייחסת לגנים הרגשיים כמו אל גזירת גורל- הספר הזה מספר את האופן שבו הדברים צפויים אבל הרשות מאד נתונה, מאד מאד נתונה ודווקא המפגשים החוזרים עם הדמויות המוכרות ממחישה איך כל אחד מהם מצא לו את הסדק שלו, לחמוק מהכפייתיות של הבינדוריות, ולגדול, לא כמו זהב שקןפא בסדקים, אלא דווקא כמו גבעול שמסתרג וצומח ועולה מתוכם.
לקבלת תוכן חדש ישירות לתיבת האימייל.
שבר ענף ירוק 